אני מנסה לצוד הבטחה שיהיה בסדר,
אך הפסיכולוגית שלי מיומנת
ואינה נופלת בלשונה.
בסוף הפגישה היא ממליצה לחגוג רגעים קטנים
ומזכירה לי שאין שליטה.
מול מסך המחשב , בימי שלישי בצהרים
אני עוצרת את מלאכת החולין
ונותנת לעצמי מקום.
לשמוע שוב את קולה הרך,
לשאול שאלות, להתיר ספקות,
כוס המים שעומדת בריבוע מולי
מלאה עד שוליה. אני צמאה מאד.
משתוקקת להושיט את ידי,
להגיע אליה.
המשכתי לפגוש אותה
שבוע אחר שבוע
רק כשילדתי סוף סוף תינוק חי
הצלחנו לצאת מן הריבוע