כאמא שעברה לידה שקטה

מצאתי את עצמי בחופשת לידה ללא תינוק לטפל בו אבל עם חלל עצום ושבר שצריך לטפל בו... 
שהגעתי הביתה, אחרי שהמבקרים הלכו שאלתי...

איך ממשיכים מכאן?

איך ממלאים את הידיים הריקות? 
ואז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב- בניתי תוכנית. 

לצד הבכי, הכאב, הכעס והייאוש נרשמתי לסדנת כתיבה, הצטרפתי לקבוצת תמיכה טיפולית,
קבעתי עם חברות. בחרתי בחיים. 

הבחירה הזאת היתה מלווה בבושה, אשמה ופחד. לא ידעתי איך כדאי להתנהג, מה אמורים להרגיש. 
וכמוני, כך הבנתי ככל שנפגשתי עם נשים נוספות, מרגישות נשים רבות. 

אז הן נשארות בבית, בבדידות גדולה וכאב עצום. הבחירה שלי להתמודד עם הסביבה כחלק ממסע ההתמודדות עם האובדן, לצאת מהבית, לפגוש אנשים וליצור לעצמי עוגנים במהלך השבוע היתה נכונה וסייעה
לי בהתמודדות. אני מאמינה שזה עשוי  לעזור גם לאחרות.

 

מתוך הרצון לעזור לך בהתמודדות שלך, הוקם
המיזם  למלא את החלל . המיזם אינו תחליף לטיפול או לעיבוד של האובדן, אך נועד לסייע ביציאה מהבית וההתמודדות המאתגרת של החזרה לחיים אחריו.

לא הייתי יכולה להקים את המיזם הזה בלי עזרה של מאות נשים ואנשים טובי לב שליבם נפתח אלינו ולסיפור העצוב שלנו. סיפור על לידה שקטה.

​