• רוית גרוסמן דוד

חיבקתי בכי

לִפְעָמִים הַבֶּכִי כָּאן וְאַתְּ מְנַסָּה לְהַחְנִיק. הוּא מִתְגַּבֵּר בְּתוֹכֵךְ לֹא מְוַתֵּר עַל קִיּוּמוֹ, הוּא מְשַׁנֶּה אֶת רִקְמוֹתָיו, הוֹפֵךְ בָּךְ לְמִפְלֶצֶת. הוּא מְטַלְטֵל אֶת יָמַיִךְ וְלֹא מַרְפֶּה מִלֵּילוֹתַיִךְ וּמְכַרְסֵם לוֹ כָּל חֶלְקָה טוֹבָה שֶׁנִּלְחֶמֶת עַל מְקוֹמָהּ בְּעוֹלָמֵךְ. הָיָה עָדִיף לָתֵת לוֹ דְּרוֹר, לִשְׁטֹף אֶת מָה שֶׁדָּרוּשׁ לְהִשָּׁטֵף. הָיִיתְ צְרִיכָה פָּשׁוּט לִהְיוֹת, גַּם בְּכִי צָרִיךְ חִבּוּק.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול