תוֹכְנָה לְזִהוּי כְּאֵב

מֵאָז מָה שֶׁקָּרָה הַמַּחְשֵׁב לֹא מְזַהֶה אֶת פָּנַי

אֶת עֵינַי

הוּא דּוֹרֵשׁ קוֹד.

גַּם אֲנִי לֹא מְזַהֶה אוֹתִי

וְהַלְוַאי שֶׁיָּדַעְתִּי מַהוּ הַקּוֹד.

אַחֲרֵי מָה שֶׁקָּרָה,

גַּם אֲנִי בַּמַּרְאָהּ

מַבִּיטָה

וְהִיא סְדוּקָה.

עוֹמֶדֶת מוּל עַצְמִי וְתוֹהָה

הַלְּוַאי שֶׁהָיְתָה תוֹכְנַה

לְזִהוּי

זֶהוּת.